כבר באותה שבת היה ברור שהאסון הזה לא ייזכר כ״עוד סבב לחימה בעוטף״, אבל חיכיתי.
חיכיתי שאמא ואחי הקטן יצליחו לצאת מהקיבוץ ולהגיע אלינו. חיכיתי שהחברים מהבית יענו להודעות.
חיכיתי לשמות, לפרצופים, לבשורות טובות וגם לרעות, שהגיעו בלי סוף.
חיכיתי (וחיפשתי) רעיון ליצור משהו שלא סתם יכאיב, כי היו לי הרבה כאלה.
היה לי ברור שנצרב אצלנו יום זיכרון שנתי נוסף במדינה. כזה שאינו מתחרה או מחליף את יום הזיכרון הלאומי, אלא מתקיים במקביל. וכך נולד פרויקט סיכת הכלנית לזכר נרצחי שבעה באוקטובר.
שמי נעם לוקר, מעצבת ומנהלת קריאייטיב, אשר לצד העשייה המסחרית, פועלת ויוצרת פרויקטים אישיים במדיות שונות.